"פאק יו אשלי, למה את לא עונה?" רעם באוזני הקול התוקפני של לֵילָה, קרע ממני את שיירי השינה וכמעט גם את עור התוף. "ראפיק עצור במשטרה! תבואי לכאן עכשיו!"

"רגע, לילה," ניסיתי לקטוע אותה, "את יכולה להסביר לי מה קרה? איפה את נמצאת?"

"תשתקי כבר!" היא כבר ממש צרחה, "תשתקי ותקשיבי לי. את מגיעה ע כ ש י ו לתחנת המשטרה שברחוב קוֹאוּלי. מיד! יאללה, אני מחכה לך פה." וניתקה את השיחה.

התבוננתי על צג הנייד. שלוש שיחות שלא נענו מראפיק. פאק, הוא חיפש אותי ולא שמעתי. אה, לא, בעצם לילה התקשרה מהמכשיר שלו. הראש התפוצץ לי.

נשכבתי ועצמתי לרגע את העיניים. מה קרה שם לעזאזל?

מתישהו אתמול אחר הצהריים, כשהייתי במשתלה, ראפיק הודיע לי שיישאר במהלך הלילה במתחם האוהלים שהוקם על רחבת הדשא, זה שמול מוזיאון ההיסטוריה של הטבע. לפני שהלכתי לישון העברתי את הנייד למצב שקט ותכננתי להשלים שעות שינה.

אני שונאת להיכנס למיטה בלעדיו, ובשבועות האחרונים זה קרה כבר יותר מדי פעמים. חיבקתי את הכרית עם הריח שלו וצללתי לשנת לילה עמוקה.

הנייד רטט לי ביד, התיישבתי במהירות ועניתי.

"שומעת? תביאי איתך פנקס צ'קים. יש מצב שעורך הדין יצליח לשחרר אותם בערבות." הטיחה לילה וניתקה שוב.

חצופה.

לא היה לי זמן להיכנס להתקלח, אז התארגנתי בזריזות, שלחתי לסטיבן הודעה שאאחר היום לעבודה ויצאתי מהבית.

מצאתי חניון לא רחוק מתחנת המשטרה.

הדרך הייתה עמוסה במאות מפגינים עטויי כאפיות, אוחזים בדגלי פלסטין ובשלטים הקוראים להפסקת הכיבוש ורצח העם המתרחש בעזה.

"תשוחרר פלסטין!" בחורה צעירה עם שיער בצבע סגול בוהק צרחה במגפון, שעליו מדבקה של מסגד אל אקצא שבאל־קודס.

"מהים עד לנהר, פלסטין תשוחרר!" צעקו־הדהדו אחריה המפגינים. פילסתי ביניהם דרך לעבר הכניסה לתחנה.

הפוליטיקה של המזרח התיכון, בעצם פוליטיקה בכלל, מעולם לא עניינה אותי. אמנם מאז שהתחלתי לצאת עם ראפיק, לפני כמעט שלוש שנים, נחשפתי למידע על סכסוך ארוך שנים בין ערבים ליהודים על איזו חלקת אדמה במזרח התיכון. סבא שלו היגר משם ללונדון כשהיה ילד, לפני כמעט שמונים שנה.

אבל מאז אוקטובר האחרון, כשראפיק הצטרף להפגנות הסוערות בקמפוס נגד תוקפנותה של ישראל כלפי פלסטין, נסחפתי גם אני במידה מסוימת לאקטיביזם הפוליטי שלו.

אפילו עזרתי לו לנסח את דרישות תא הסטודנטים הפלסטינים של אוקספורד, להפסקת קשרי האוניברסיטה עם ישראל.

השתדלתי שלא לתת לאווירה הקשה ששררה בקמפוס להפריע לשגרת המחקר שלי. חזרתי והזכרתי לו כמה פעמים את מה שאמרו הוריי, שלא כדאי שיהרוס לעצמו את הקריירה האקדמית שעליה עמל בשנים האחרונות, עבור פעילותו החדשה, חשובה וערכית ככל שתהיה.

פעמיים־שלוש בשבוע, אם סיימתי מוקדם את העבודה במעבדה, קניתי לנו ארוחת ערב והלכתי לאולם הגדול של תא הסטודנטים, שלפחות יאכל משהו בריא ושאראה אותו קצת, לפני שאשוב לבד לדירה.

מסך טלוויזיה ענק שהיה תלוי על הקיר הקרין את המראות המזעזעים, של גופות מרוטשות בין שברי ההרס הנורא של עזה. או אולי זו הייתה רפיח. זעם נוראי עמד באוויר.

"זה יותר גרוע ממה שרוסיה עשתה באוקראינה." הסביר לי ראפיק, "לא רק שנים על שנים של כיבוש ואפרטהייד, אלא שעכשיו זה ממש ג'נוסייד מתוכנן בשיטתיות.

הנאצים המטונפים האלה מנסים לרצוח את העם הפלסטיני ואני לא מבין איך העולם שותק!" קולו זעם ועיניו רשפו.

אהבתי ונבהלתי בו זמנית מדמות האקטיביסט החדשה שלו. על אף שידעתי שהוא מוסלמי ממוצא פלסטיני, נושאים כמו דת או לאום מעולם לא היו חלק מנושאי השיחה שלנו.

בזמן הפנוי שיש לנו בסופי השבוע, אחרי ימים עמוסים בלימודים ובעבודה, אנחנו מבשלים ביחד ארוחות ערב, לפעמים גם מזמינים חברים.

בהרגל שהתקבע כבר בהתחלה, מתחילים את היום בשתיית תה כשאחד מהדיסקים של סטינג, שאהוב עליי עוד מימי מהתיכון, מתנגן ברקע.

בצהריים יוצאים לאכול אצל ההורים שלי, או באוקספורד בּלוּ, המסעדה הטבעונית שבדרך מַארְסטוֹן, שם הכרנו לפני כמעט שלוש שנים. ראפיק אמנם ממשיך לאכול שווארמה פעם־פעמיים בשבוע, אבל מקפיד שלא לעשות זאת בנוכחותי. כשעבר להתגורר איתי בדירה הקטנה שרכשו עבורי הוריי כשהתחלתי את התואר השני, התחייב שלדירה המשותפת לא ייכנסו מוצרים מן החי.

אחרי הצהריים אנחנו עורכים קניות בגלוֹסְטֶר גְרִין מרקט או נכנסים לקולנוע אחרי שכבר כבו האורות, צופים באיזה סרט חדש. לפעמים אנחנו נוסעים ללונדון, לבקר את הוריו או את סבתא אֶבִּיגֵייל.

אבל בסופי השבוע האחרונים ויתרתי על השגרה הנעימה והצטרפתי אליו להפגנות בכיכר המרכזית של הקמפוס.

ביני לבין עצמי אני מודה שאני אוהבת את הדמות המשתקפת אליי מהמראה הגדולה שבחדר השינה, בעיקר את התלתלים האדמוניים הארוכים שלי, הגולשים על הכתפיים והחזה מתחת לכאפייה האפורה־לבנה שאני קושרת על הראש.

צבעי הכאפייה משתלבים נהדר עם הז'קט האפור־כהה, ועם השרשרת בצבעי שחור־לבן־אדום־ירוק שקנה לי ראפיק, זה אאוטפיט מושלם.

"סוף סוף הגעת." לילה התקרבה לעברי, "עורך הדין אמר שנמתין לו ליד מכונת השתייה בקומה השנייה. בואי." היא אחזה בחוזקה את זרועי, הוליכה אותי במסדרון הארוך לעבר המעלית ומלמלה, "באמת לא תזיק לי עכשיו איזה כוס קפוצ'ינו." המגע של לילה הכאיב לי אבל נמנעתי מלהסיר את ידה.

אני קצת מפחדת ממנה.

את לילה, בת־דודתו ארוכת הרגליים ובעלת העיניים הירוקות, הכרתי עוד בראשית ימי הזוגיות עם ראפיק.

היא לומדת פוליטיקה ויחסים בינלאומיים ומתגוררת במעונות הסטודנטים. לפעמים היא מגיעה אלינו לארוחות ערב ונוהגת להקניט את ראפיק על התהליך המזורז בהפיכתו לבורגני־בריטי.

ההתנהגות החצופה שלה מרגיזה אותי. היא נוגעת בחפצים שבספריית הסלון בלי לקבל רשות, מרימה את התמונות המשפחתיות הממוסגרות שלי ובוחנת אותן בעיניים מצומצמות, או שמשחקת במטבעות שאני אוספת בטיולים בחו"ל המונחים במאפרת הזכוכית הגדולה שקניתי במורֵנו.

אבל הכי מרתיח אותי כשהיא מוציאה את אחד הספרים ממקומו, קוראת את התקציר שבכריכה האחורית, ומניחה אותו שכוב מעל לשורת הספרים העומדת בסדר מופתי.

בפעמים שאמרתי לראפיק שזה מעצבן אותי, הוא חייך ואמר, "לילה היא בת־דודה ומשפחה זה משפחה. כדאי שתלמדי לקבל אותה כפי שהיא. אפילו שהיא באמת מעצבנת לפעמים."

כשהיא מגיעה אלינו לארוחות ערב, תמיד לבדה, היא נוהגת להשמיע באוזני כול את עמדותיה הפוליטיות.

"הקולוניאליזם הבריטי" מרצה בטון של מומחית, "הוא האשם המרכזי ביצירת הסכסוכים במזרח התיכון, באפריקה ואיפה לא. כדאי ללמוד כדי להבין שהבריטים היו הראשונים שעודדו את היָאהוּד להגיע לפלסטין ותרמו להם המון כספים כדי שיגזלו את האדמות שלנו."

בהרצאותיה היא אוהבת לשלב מילים או משפטים בשפה הערבית, לתרגם אותם לאנגלית, ותמיד מסיימת במשפט, "ובכן, בערבית זה נשמע הרבה יותר טוב."

לאחר מכן, כמו בטקס כישוף עתיק־יומין, היא לוגמת בשפתיים קפוצות ובקול שריקה קפה מכוס זכוכית קטנה, ואז נושפת את האוויר ומקנחת בצקצוק לשון.

העובדה כי הנוכחים בחדר מתעלמים מדבריה ותחת זאת עוסקים בשיחות חולין או בצפייה במשחק כדורגל אנגלי, מעולם לא דיכאו את הלהט היוקד המצית את עיני האזמרגד שלה באור בוהק.

עורך דין עב בשר וסמוק לחיים התקרב לעברנו בזריזות שהפתיעה אותי, ידו אוחזת בתיק מסמכים גדול.

"הבאת את הכסף?" פנה ללילה. לילה הפנתה אליי את מבטה.

"כן, הבאתי פנקס צ'קים." אמרתי, "אבל רגע, תגיד לי קודם על איזה סכום מדובר."

"בואו נבדוק." אמר והחל ללכת לעבר אשנב השחרור בערבות. כשהוא נקב בסכום נבהלתי.

"כמה? אין לי סכום כזה בחשבון." פניתי ללילה, "ניסית לדבר עם אבא של ראפיק? מי עוד יכול לעזור לנו עם זה?"

לילה התבוננה בי בבוז ואמרה, "לא יודעת, נבדוק אחר כך. כעת תרשמי את הסכום בצ'ק כדי לשחרר אותם. יותר מאוחר נפנה לתא הסטודנטים, נצטרך להרים איזו קרן לשחרור עצורים עד שנבין מה קורה עם המשטרה הבריטית הציונית הזאת." את המשפט האחרון היא אמרה בקול רם, כמעט צעקה, וגרמה לעורך הדין סמוק הלחיים להסתכל לעברה במבט זועף.

"רגע, רגע, לילה. באמת שאין לי סכום כזה בחשבון. אני צריכה לבדוק מה אני יכולה לעשות. חכו רגע, אצא להתקשר לאבא שלי."

לילה נעצה בי מבט חסר סבלנות.

"טוב, אז למה את מחכה? צאי. תתקשרי כבר." נהמה לעברי וסובבה אליי את הגב.

כשהתרחקתי קצת מהדלפק שמעתי את קולה המלגלג מחקה אותי בטון מתפנק, "אבוש, אני צריכה עוד קצת מהכסף שלך. אתה תיתן לנסיכה הקטנה שלך, נכון?"

חצופה בלתי נסבלת.

אני יודעת שהוריי מחבבים את ראפיק, אבל בשבועות האחרונים היו לנו לא מעט שיחות שבהן הבהירו כי אינם שבעי רצון מהמעורבות שלו בהפגנות שהלכו וסערו.

"העניינים במזרח התיכון באמת מטרידים מאוד." אמר אבא באחד מהביקורים, כשסיימנו את ארוחת הערב, "אבל נשאל את עצמנו בכנות, האם יש בהפגנות האלה תוחלת? ויתרה מזאת, האם אינכם מסכנים את הסיכויים שלכם להשתלב באחת ממשרות ההייטק בעתיד?"

אבא, מנהל במחלקת הפיתוח בחברת סינְקלֵייר, משתעשע במחשבה שאם לא נפתח קריירה אקדמית, נשתלב בסיום הלימודים בחברת ההייטק שבה השקיע את מרבית שנותיו וכישוריו.

עמדתי ברחבת הכניסה של תחנת המשטרה. הקלדתי "אבא" במכשיר הנייד, וכבר הכנתי את עצמי לשמוע את נאום הנזיפה המתבקש. אבל אז עלה בדעתי שאולי עדיף שאפנה לסבתא, מולה לפחות תחסך ממני הנזיפה.

"שלום יקירתי." שמעתי את החיוך בקול של סבתא, "במה זכיתי שבשעת בוקר כה מוקדמת אני שומעת את קולך?"

שתקתי לרגע ובלעתי את הרוק. "סבתא, אני זקוקה לעזרתך." הצלחתי להגיד בקושי, "אני זקוקה לחמישה־עשר אלף פאונד שיועברו לחשבוני היום." שתיקה השתררה מעברו של הקו.

"מתוקה שלי." היא ענתה אחרי כמה רגעים, "אני רוצה לעזור לך, אבל מבקשת קודם לדעת מה קרה. האם הסתבכת במשהו?"

"אני באמת לא יכולה להסביר כרגע, אבל מבטיחה לספר לך את הכול בהקדם."

"אמממ, אוקיי." שמעתי אותה נאנחת.

"אבל סבתא, בבקשה, תבטיחי לי שלא תגידי על זה מילה אחת לאבא." סבתא שתקה.

התחרטתי שהדאגתי אותה, "אגיע אלייך בסוף השבוע הקרוב ואספר לך. מבטיחה."

הרגשתי את הדמעות מתחילות לטפס במעלה הגרון.

"אוקיי, כבר אמרתי לך אוקיי, אשלי. מיד אעביר לך את הכסף לחשבון. אבל יקירתי, אם קרה משהו אני מבקשת לדעת ומצפה לך בסוף השבוע."

"תודה סבתאל'ה. מבטיחה שאגיע בסוף השבוע הקרוב. אני אוהבת אותך." ניגבתי את הדמעות וקינחתי את האף, נשמתי ונשפתי כמה פעמים לפני שנכנסתי שוב לתחנת המשטרה.

חלפה עוד שעה ארוכה עד שראפיק יצא ללובי, עם עוד שניים מחבריו שנעצרו איתו. הוא לחץ את ידו של עורך הדין, נשק בשתי לחייה של לילה ורק אז התפנה להניח את ידו על כתפי.

התרוממתי על קצות הרגליים, נישקתי אותו בלחי והתבוננתי בעיניו הבורקות, שהבהירו לי בלי מילים: אני גאה להילחם את מלחמת עמי ולשלם כל מחיר שיידרש. כל מחיר.